חלל / חלל גלבוע[1]

"חלל, קום כבר" – מעיר אותי המפקד בחבטות קלות: "הגיעה שעתך למות." "שוב?" – אני ממלמל מתוך הכרית: - "חשבתי שזה תורו של נפל, מכיתת השכול של חיל הים." "מצטער" – הוא עונה לי: "הפעם זו פעולה בלבנון. היינו חייבים להקפיץ אותך, אבל אל תדאג, יש פעולה של הקומנדו הימי בעוד שבוע, ככה שגם הם ייטחנו." – אני קם.

בצבא מכירים אותי כ – 5183666 חלל גלבוע, סמל. בעוד שבוע אני אמור לחגוג את יום הולדתי העשרים, אבל אני לא אחגוג אותו אף פעם, כי אני אהיה מת. כבר בריאיון האישי, לפני הגיוס, סימנו אותי בתור מועמד רציני לסיירת המתים של רצועת הביטחון. סימנו אותי בתור מיתוס. אולי זה בגלל העיניים הכחולות והבלורית הבלונדינית. אולי בגלל ההדרכה בתנועה והרגל שאבא איבד במלחמת ששת הימים.

בכל אופן שובצתי לתפקיד, ושבוע אחרי קורס קצר כבר חוויתי את ההיהרגות הראשונה שלי. זה היה נורא. הייתי שבועיים לפני השחרור ופגז סורי מחורבן שינה לי את כל התכניות. אפילו אמא שלי התקשתה בזיהוי הגווייה המפויחת. המקום, כמו תמיד, לבנון. האויב – חיזבאללה. למחרת, בכל העיתונים, כיכבתי בכותרת הראשית, ובעמוד השלישי הופיעה כותרת בסגנון "הטרגדיה הכפולה של משפחת גלבוע". הייתי גאה.

כשיש לך פז"מ, למות זה לא כל-כך נורא. זבנג וגרמנו. אתה כבר מתרגל לשעות האלה של דימום למוות, לטשטוש ולחוסר ההכרה, וכבר למדת מוותיקים ממך איזה אלף ואחד טריקים להקל על הכאב. סך הכול, אני אצא מהשירות עם ניסיון נהדר לחיים, ובפעם הבאה שהקטע הזה של המוות יקרה לי, הוא יתפוס אותי מוכן.

מה שכן מעצבן זה כל ההכנות. תוך שבע דקות מטכ"לי אני נכנס למדים והמפקד מעניק לי שם חדש. מעכשיו (ועד אחרי הצהריים) יקראו לי יותם צפיר. בן תשע עשרה וחצי מרמת- השרון.

באפסנאות אני חותם על חברה (מירב, שביעיסטית מתוקה לאללה. היינו ביחד שנתיים), איזה שיר שכתבתי פעם, משהו רגיש כזה, על פרפרים שבוכים כשהחשכה גוברת, וגליל. הפעם לפחות אין תהילים או כיפה. יותם לא דתי. המפקד שלי לוחץ לי ת'יד, בפעם האחרונה אלק, ורושם את הכתובת של ההורים שלי, שלא יהיו פשלות. יש לו חרא עבודה, לכריזמטי בעל פני הילד הזה. לפגוש כל פעם אמהות היסטריות ולספר להן שהבן נהרג וכמה אמיץ הוא היה.

בג'יפ ללבנון אני משרבט מכתב למירבוש. המפקד שלי קורא אותו בדמעות ומלכלך אותו בקפה, שייראה ישן. "אין ספק, אתה הטוב מכולם" – הוא אומר: "אולי עוד נוציא אותך לקצונה." רק זה חסר לי. לקצינים יש מוות חרא.

הגענו. הצנפים מסתכלים עלי בהערצה ובפחד. אחרי הכול אני עומד למות במקומם והם לא מרגישים עם זה נעים כל-כך. מטען-צד ממית אותי במקום, בעוד שאר המחלקה מחסלת שלושה מחבלים. במסוק, עטוף בניילון שחור, אני כבר מדמיין את מהדורת החדשות הבאה. סמל יותם צפיר, זכרונו לברכה, נהרג הערב בהיתקלות בדרום- לבנון.

בעוד שבוע אמור היה יותם לצאת לחופשה ולחגוג את יום הולדתו העשרים. הערב נגדעו חלומותיו.

יהי זכרו ברוך.

                                                                          ה באייר 20, דרום-לבנון  

לפרוסיפור        

מפתחות הקריאה הפורסים את הסיפור הם החיבור בין מיתוס למציאות והאירוניה שנוצרת במתח שבין השניים.

עיקר כוחו של הסיפור הוא בקריאה להתבוננות מחודשת בתרבות השכול וב"שמחת העקידה".

על רקע זה מוצעת הפעילות לעיל.

א. סמנו בצבע ביטויים צבאיים בסיפור

ב. סמנו בצבע נוסף ביטויים המתארים את תרבות השכול בחברה הישראלית והצהלית.

הנחיות קריאה:

א. הסיפור מערב בין רובד מציאותי לרובד פנטסטי וחל בו לעיתים היפוך תפקידים.

אילו חומרים שייכים למציאות – שימו לב לביטויים הרבים הלקוחים מההווי הצבאי -  ואילו שייכים לרובד העל מציאותי?    עד כמה בולטים ההבדלים בין שני הרובדים?

ב. הסיפור מנהל דו-שיח עם מנהגים מקובלים בחברה הישראלית.

מהי הזיקה של הסיפור לאותן תפישות, אמירות, טכסים ומנהגים?

ג. בסיפור חל היפוך תפקידים במספר תחומים. הדגם שני מצבים כאלה והסבר איזו קריאה נוצרת בעקבות ההיפוך.

ד. האם היית מציע ללמוד את הסיפור בכיתה? התייחס לאוירה המבצבצת ולאירוניה הבולטת. האם הם חריפים מדי לקריאה בכיתה?

ניתוח קצר:

הסיפור מנהל דיאלוג עם נורמות האבל הלאומי ועם הנטייה לעבות את מיתוס הנופלים. תשומת לב רבה ניתנת לתופעה מקובלת אצל חיילי צה"ל, בעיקר מאז השימוש הרב במסרטות וידאו, לתעד את עצמם לצורך "חומרים לאלבום ולאזכרה".

זהו סיפור אירוני ביותר בו המת אכן קם לתחייה ודואג שאכן "נזכור את כולם". הוא מת שוב ושוב ומשמש שותף פעיל לעיצוב זכרונו שלו כחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אם במלחמת השחרור דיברו המתים בקולקטיב "הנה מונחות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה", הרי כאן היחיד מדבר בעודו מכוסה בניילון שחור והוא מתכונן לחיים אחרי השחרור.

הדיבור בלשון יחיד ממחיש את הפער הגדול שבין השינוי באורחות החיים שחל בחברה הישראלית לבין הדבקות בטכסים ובפאתוס שנותרו בה. החייל הדובר ומפקדו הם חלק מהצגה קבועה מראש שיש לבצע ולעבור הלאה, למערכה הבאה.