ראשי >> בית הספר >>  מקצועות הלימוד >>  ספרות >>  סיכומי יצירות לבחינות הבגרות >>  ספרות חובה (2 יח"ל) >>  רומן >> "כל החיים לפניו" / אמיל אז′אר
"כל החיים לפניו" / אמיל אז′אר
 

עם הופעת הספר "כל החיים לפניו" בשנת 1975, שזכה להתלהבות גדולה מצד קוראים ומבקרי ספרות, התחוללה מהומה גדולה באשר לשאלה:

מי הוא הסופר אמיל אז'אר?!
רקע

בשנת 1981, לאחר מותו של הסופר, התברר מעל לכל ספק שהסופר אמיל אז'אר הוא לא אחר מאשר הסופר רומן גארי – אחד הסופרים הידועים והחשובים בספרות הצרפתית המודרנית. הדבר נודע מהמסמך "חייו ומותו של אמיל אז'אר" שנחשף לאחר מותו. במסמך זה מעיד על עצמו הסופר, שמאס להיות הוא עצמו ותו לא. נמאסה עליו הדמות של רומן גארי שהולבשה עליו לצמיתות לפני שלושים שנה. ויותר מכל, פעלו עליו הכיסופים לימי הנעורים, להתחלה מחודשת. הוא ביקש להתחיל מחדש, לחיות מחדש חוויות ראשוניות, להיות אחר. גארי מציין שבמהלך חייו, הוא לבש מסכות אנושיות שונות: טייס במלחמת העולם השנייה, דיפלומט מקצועי בשירות החוץ הצרפתי וסופר שפרסם יצירות רבות שהביאו לו הערכה ותהילה.
   לאחר שחווה רומן גארי תסכול נוכח ביקורות ספרותיות שספג, החליט להגשים את חלום הרומאן הטוטלי – ליצור במו ידיו הן את הגיבור הספרותי והן את הסופר, יחדיו ובו-זמנית. לא רק שהוא כתב ופרסם במקביל יצירות תחת שמות שני הסופרים, אלא גם "יצר" דמות אנושית-ממשית מאחורי השם אמיל אז'אר – פול פאבלוביץ', שהיה בן-דודניתו, שנתפרה לו ביוגרפיה חדשה וייחודית. פאבלוביץ' הצליח לשכנע עיתונאים שראיינו אותו ועורכי הוצאות הספרים שנפגשו איתו, שהוא אכן הסופר אמיל אז'אר האמיתי.
   רומן גארי, בינו לבינו, חגג את נצחונו הגדול על חוגי הספרות של פריס, אשר קראו בעת ובעונה אחת את היצירות של גארי ושל אז'אר, אבל ראו בגארי סופר שוקע וחסר-חשיבות ובאז'אר סופר דגול המרקיע את הספרות הצרפתית לשחקים חדשים.
   גארי המשתעשע במשחקים מסוכנים של מסכות והתחזויות, לו זו בלבד שביקש לתעתע ולהציג במערומיהם את המומחים הספרותיים, אלא גם ללמדם לקח שלא במהרה יישכח: "אתם ה"מומחים" ו"המבינים" יצירות ספרות, היזהרו בשיפוטכם, כי אינכם אלא מתיימרים להיות כאלה, אך למעשה – לנוכח "מבחן אז'אר" – אין אתם לא מומחים ולא מבינים".
   ערב התאבדותו בשנת 1981, שלח גארי את המסמך ששם קץ למשחק המתעתע והנקמני, והחזיר את ארבעת הרומאנים שכתב תחת השם א. אז'אר לבעלותם האמיתית והמקורית.
סיפור העלילה
עלילת הרומאן "כל החיים לפניו" מתרחשת ברובה בבית ישן בן שש קומות וברחובות הסמוכים לו, ברובע בלוויל שבפריס, המאוכלס בזרים המצויים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי של החברה הצרפתית. יהודים, ערבים ושחורים ממושבות אפריקה של צרפת האימפריאלית נתקבצו יחד, ודאי מתוך אמונה ותקווה לעתיד טוב יותר, ושאיפות להתקדם ולממש את חלומותיהם הכלכליים והחברתיים בפריס, שבה עוצבו המיתוסים המהפכניים של חירויות האדם וזכויות האזרח.  
   המציאות עגומה ביותר. הזרים הגרים במקום מתוארים כעלובים החיים בשולי החברה ועל גבול הפשע. זונות וסרסורים, גנבים וסוחרי סמים, סבלים גברתניים ואמני רחוב מפוקפקים ממלאים את הנוף המקומי.
   בתוך כך, מתגלה גלריה של דמויות אנושיות יוצאות-דופן, המנסות לשמור על אורח-חיים נורמלי ולנהל בינן לבין עצמן מערכות יחסים המבוססות על טוב-לב ואהבת-אדם. במרכז היצירה עומד מעין פנסיון המנוהל על-ידי רוזה, קשישה יהודייה, זונה לשעבר, המטפלת בילדי זונות, אשר הופקדו אצלה למשמרת. קשר מיוחד נוצר בינה לבין נער ערבי  צעיר בשם מומו שננטש במקום 11 שנים קודם לכן. הרומאן מלווה את השניים עד למותה של רוזה ועזיבתו של מומו לבית אחר.

אפיון הדמויות
רוזה
גברת רוזה היא אישה יהודייה כבת שישים וחמש, ילידת פולין, בריאות הולכת ומידרדרת של תשישות, זיקנה והסתיידות-מוחית. היא בעלת גוף אימתני של תשעים וחמישה קילוגרם המקשה עליה מאוד את התנועה. בעברה, היתה רוזה זונה פעילה ביותר.
   בוקר אחד, בעת מלחמת העולם השנייה, נקראה על-ידי המשטרה הצרפתית להתייצב באצטדיון מרוצי-האופניים של פריס, ומשם נשלחה לאושוויץ. היא חזרה משם שבורה ורצוצה, כאשר החרדה היהודית מתיישבת קבע בעולמה הנפשי.
   חייה אינם חיים עוד. היא איבדה כל אמון בצרפתים. היא חוששת שמא שוב ילשינו עליה לפני השלטונות. היא חרדה באופן חולני מכל צלצול פעמון על דלת ביתה. משום כך, היא חיה בזהות מושאלת ומשתמשת בתעודות מזויפות.
   לפעמים, בהסתר ובלי שאיש ידע, היתה יורדת למרתף הבית, ובחדר שהכינה לה מראש עם מיטה, שמיכות,שקים של תפוחי-אדמה, פתיליה וקרטון מלא קופסאות סרדינים – היתה מסתגרת בו, מתיישבת על הכורסא ומדליקה נר.
למומו שגילה את העניין במקרה, סיפרה את הסוד שמאחורי המעשה: "זה החור היהודי שלי ... שם אני מסתתרת כשאני מפחדת" (עמ' 44). כלומר, זהו המקלט היהודי שלה, לשם היא בורחת כאדם וכיהודי מהסביבה הצרפתית שלה. זוהי ביקורת קטלנית נגד החברה הצרפתית, בתקופה של אחר-השואה.
   בת חמישים חדלה רוזה מלעסוק בזנות, שכן המראה החיצוני שלה אינו התאים עוד לפיתוי לקוחות. לשם פרנסה, היא פתחה מעון חשאי לילדי הזונות – כי אלה העוסקות בזנות בלתי-חוקית, נשללת מהן סמכות-האם לגדל ילדים, והן נאלצות להחביא את ילדיהן מפני הזרועות הדורסניות של לשכת הסעד, ומוסרות אותם לגדול ולהתחנך במעון מסוג זה שניהלה רוזה. בדרך זו, הילד נשאר ברשות אמו ובאחריותה, ובזמנה הפנוי היא פוגשת בו ושוהה במחיצתו.


מומו
ילד ערבי-מוסלמי, כבן ארבע-עשרה, הגדל ומתחנך במעונה של הגברת רוזה מזה אחת-עשרה שנים. מומו מספר בגוף ראשון את כל הסיפור, ודומה שזווית-הראייה האישית שלו משקפת את זו של הסופר עצמו. מומו הוא ותיק ילדי המעון של רוזה והבוגר ביותר וככזה, הוא עוזר לה בטיפול בשאר הילדים במקום.
   כל שאיפתו היא לחשוף ולגלות את מוצאו המשפחתי ולדעת מי הם הוריו – דבר הנשמר בסוד אצל רוזה במשך השנים. רוזה נוהגת במומו כאם הדואגת לבנה.  היא יודעת ומסתירה ממנו שאמו הביולוגית היתה זונה שנרצחה בידי סרסורה, שנכלא לאחר הרצח במשך שנים רבות במוסד לחולי-רוח והוא כנראה אביו של מומו. רוזה חרדה שמא תאוות הרצח והשיגעון עלולים לעבור בתורשה למומו, ועיסוקי הזנות של הוריו עלולים להשפיע עליו לבחור לעסוק במקצועם.
   מתוך בדידות נוראית, עוני כלכלי ומצוקה חברתית, אט-אט מתחיל מומו להעריך ולהעריץ את גברת רוזה בתור אדם ובתור תחליף לאמו הביולוגית. קשרי-אהבה נרקמים ביניהם, אלא ששתי אכזבות העיבו על יחסו של מומו כלפי רוזה. האחת היתה מעצם הגילוי שרוזה מקבלת שכר עבור הטיפול בו. מומו הוכה תדהמה, משום שסבר שרוזה מטפלת בו מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. לאחר פרק זמן, חדלו ההמחאות להגיע ולמרות זאת השאירה רוזה את מומו תחת חסותה ללא תמורה, ולא הפקירה אותו לידי לשכת הסעד. האכזבה השנייה של מומו נבעה מהופעתו של אביו, לקראת סוף היצירה. אז גילה מומו להפתעתו הרבה שהוא בן ארבע-עשרה ולא בן עשר כפי שרוזה גרמה לו לחשוב. מומו נפגע מאוד מהשקר בדבר גילו ואילו רוזה הסבירה את החלטתה לשקר לו: "פחדתי שתעזוב אותי, מומו, אז הקטנתי אותך מעט. תמיד היית הגבר הקטן שלי. מעולם לא אהבתי באמת מישהו אחר. אז ספרתי את השנים ופחדתי. לא רציתי שתגדל מהר מדי. תסלח לי" (עמ' 164).
כאן נחשפת האהבה הגדולה והאמיתית בין רוזה לבין מומו - אהבת אם לבנה ואהבת אישה לגבר. מומו מבין זאת וסולח לה.
   המבחן האנושי המופלא לאהבה הגדולה שבין מומו לרוזה מתרחש בסיום היצירה. רוזה המצויה על ערש-דווי מסבירה למומו שאין היא רוצה להתאשפז בבית-חולים כי שם יענו אותה – הם יכריחו אותה לחיות ואין היא מעונינת לחיות שנים ללא הכרה, כצמח, כדי שהרפואה תתפאר ביכולותיה להאריך חיים. היא משביעה את מומו שהוא ימנע בכל דרך את אשפוזה והיא אף מבקשת שבבוא העת ידאג מומו שיזריקו לה את מה שצריך כדי למנוע את אשפוזה הכפוי. מומו נשבע ומקיים. כאשר ד"ר כ"ץ דורש בכל תוקף לאשפז את רוזה ומסרב לבקשתו של מומו להמית את רוזה המתת-חסד – ממציא מומו את "הסיפור הישראלי" ומוריד את רוזה אל "החור היהודי" שבמרתף הבית.
בכך הוא מונע ממנה את סבל האשפוז ומאפשר לה למות בשקט ובכבוד בדרך הגאה שביקשה לעצמה. האהבה של מומו מובילה אותו לסצינה סוריאליסטית-מזוויעה. הוא מסרב להיפרד מרוזה לאחר פטירתה ובמשך שלושה שבועות הוא מנסה לשמר את תווי-פניה האנושיים באמצעות צבעי איפור והזלפת בקבוקי בושם בניסיון להרחיק את ריחות ריקבון גופה. הוא לא אכל ולא שתה, הדליק נרות זיכרון ונשכב על מזרון על-ידה, כדי לשמור ולקיים את הגופה שלה. מומו מתאר את גילוי הגופה המוסתרת: "התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח" (עמ' 198) ואכן נראה של"עלובי החיים" בחייהם אין ריח שימשוך את תשומת לבם של האנשים המהוגנים שבחברה האנושית, אשר ירצו לעזור ולסייע; רק ריח הריקבון של עלובת-חיים שמתה ומראה מזעזע של נער המסרב להיפרד מגופתה של מי שאהבה אותו, גידלה אותו וחינכה אותו בעולם של מצוקה, עוני וחרדה – רק אלה מפריעים ומעוררים את נציגי הבורגנות של החברה הפריסאית. נראה שזעקת ה"הצילו" שלהם היא רגעית וחולפת. כשיפנו את מטרד הסרחון, ישוב העולם לקדמותו: אלה ימשיכו בעליבות חייהם ואלה ימשיכו באנינות חייהם.


אדון חמיל הזקן
מוכר שטיחים לשעבר, היה יושב קבע בבית-הקפה השכונתי. מומו נהג לשוחח עמו בעת מצוקה וממנו למד את חכמת החיים. חמיל שימש למומו "מורה נבוכים". הוא צבר הרבה ניסיון וחוכמה, הן בשל גילו המופלג והן בשל ספרים שהרבה לקרוא - ובראשם "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו.

   השאלה הגדולה שהטרידה את מנוחתו של מומו ועלתה לדיון מדי פעם בשיחותיו עם חמיל היתה: האם אפשר לחיות בלי אהבה? בשאלתו התכוון גם לעצמו וגם לגברת רוזה. חמיל העניק למומו את התשובה שאי-אפשר לחיות בלי לאהוב מישהו - תשובה שעיצבה במידה רבה מאוד את אישיותו של מומו.
   מומו גם שאב עידוד וחיזוק מפילוסופיית החיים של האדון חמיל באשר לפערים האנושיים בין עלובי החיים.
ממנו הוא למד שאין המעמד החברתי מעיד על מידותיו של האדם, אלא אופיו של כל אדם, בלי קשר למצבו הסוציו-אקונומי, הוא שקובע בסופו של דבר את איכויותיו האנושיות. בדמותו המיוחדת, מייצג חמיל את השכל הישר הצומח מקרקע מצוקה אך מעניק השראה ותקווה לכל הסובב אותו.

גברת לולה
בלשונו של מומו, גברת לולה שהתגוררה בקומה הרביעית היתה "מחופשת" (קוקסינל), שעבדה ביער בולון. בעברה, לפני ששינתה את מינה, היתה לולה אלוף אגרוף בסנגל. אישה עם נשמה טובה, שעזרה רבות לרוזה בתרומת כספים למחייה לקיום המעון לילדי הזונות. הניצוץ האנושי הנעלה של עזרה הדדית ומתן בסתר מצוי בשפע בדמותה של גברת לולה. בחיצוניותה ובמקצועה היא הבזויה והנחותה בעולם הפרוצות, אך בפנימיותה גילתה סבלנות, אחריות ואהבה לרוזה ולילדים שלא פעם זכו במזון בזכותה.
   בדמותה המקסימה מייצגת לולה את ההתעלות האנושית המתבטאת ביכולת לפרוץ את גבולות הגורל האכזר ולנהוג באהבת-אדם נשגבת.

אנד'ה אמדה
הסרסור הגדול ביותר בין כל השחורים בפריס. הוא נהג לבוא אל רוזה כדי שתכתוב עבורו מכתבים, כדי שאיש לו ידע שאין הוא יודע קרוא וכתוב. הוא מתלבש בהידור כיאה לסרסור במעמדו – כזה שעלה לגדולה במו ידיו. מומו מספר עליו: "שמענו שכבר הרג כמה אנשים, אבל אלה עניינים פנימיים של כושים חסרי זהות, לא צרפתים. כמו השחורים בארצות-הברית, והמשטרה אינה מטפלת במי שאינו קיים" (עמ' 35). זו ביקורת חברתית חריפה כלפי החברה הצרפתית וממסדה – אין הם מתעניינים בשולי החברה האנושית, בעלובי החיים, כי הם אינם נחשבים כבני-אדם בכלל.
   בדמותו הקרימינלית, אך המאוד אנושית מייצג אנד'ה אמדה את אותו מגזר בחברה הצרפתית, שעקב מעמדו הנחות מלכתחילה (זר, שחור, סרסור, עבריין), אין לו ברירה אלא לפעול על-פי חוקי הג'ונגל, כלומר לפגוע באחרים על-מנת לשרוד ולהתקיים "בכבוד".

האחים זעום
ארבעה אחים שהתגוררו באותו הבניין של רוזה. היו סבלים מקצועיים ונחשבו לגברים החזקים ביותר בשכונה. הם התנדבו לשאת את רוזה בידיהם, להורידה ולהעלותה לדירתה כאשר התקשתה ללכת בכוחות עצמה. הם דאגו להוציא אותה לטיולי התאווררות על-מנת לשפר במעט את מצב רוחה הירוד. הם מייצגים כמו לולה את ההתעלות האנושית שעשויה לצמוח גם על רקע של קושי קיומי יומיומי.

אדון ואלומבה
כושי יליד קמרון, בעל כושר מיוחד בבליעת אש – מופע שהציג ברחובות פריס. הוא נהג להופיע אישית בפני רוזה כאשר שקעה בעולם השכחה. כמי שמכיר היטב את רחובות פריס, טען ואלומבה שבעיר יש עשרות אלפי זקנים שאין מי שיטפל בהם. מכיוון שאין הם מועילים עוד ואין בהם עניין ציבורי נותנים להם לחיות בדלות מבישה. רק הסרחון מסגיר את הזקנים שמתו ונרקבו בחדריהם העלובים. זהו רמז למה שיקרה לרוזה. גם ואלומבה מתפקד כמי שבאישיותו טובת-הלב, מאיר באופן ביקורתי נוקב את מציאות החיים העלובה במחוז השוליים של פריס.

ילדי הזונות
ילדים בני שנתיים עד ארבע-עשרה, שאימותיהם הפרוצות מנסות להבריחם משיני החוק הצרפתי האכזר, המבקש להפקיעם לידי שירותי הסעד הממשלתיים. הם נשלחו לגדול ולהתחנך אצל רוזה תמורת תשלום חודשי, אך בעיקר הטריפו את דעתה בתעלולים  - מה שלא פגע מאומה במסירותה ואהבתה של רוזה כלפיהם.

 

הרעיונות המרכזיים של הרומאן ומשמעותם
למרות שהרומאן "כל החיים לפניו" הוא לכאורה סיפור פשוט וקריא על גידולו וחינוכו של ילד ערבי עזוב בשם מומו, על-ידי יהודייה מבוגרת וקשת-יום, זונה לשעבר, המנהלת מעון לילדי זונות בביתה – מצויים ביצירה רבדים חשובים המעניקים לה עושר איכותי ומהווים את הרעיונות המרכזיים שבה:


 המישור הרגשי-האישי: "כל החיים לפניו" הוא רומאן על בדידות האדם. שם היצירה רומז על כך. כאשר מומו שומע מהד"ר כ"ץ שמצבה של רוזה רע וחסר-תקווה, מגיב מומו בבכי. הרופא מנסה להרגיעו באומרו: "לא כדאי לבכות, ילדי. זה טבעי שהזקנים ימותו. יש לך כל החיים לפניך" (עמ' 95). זהו ביטוי אירוני ביותר נוכח מצבו של מומו. אין לו הורים, ללא משפחה ובלי חברים – נתון מומו בבדידות כמעט מוחלטת. רוזה היא הנפש האנושית היחידה שאכפת לה ממנו והיא קרובה למותה. לאחר מותה, אמנם כל החיים לפניו, אלא שחיים אלו מזמנים למומו בעיקר בדידות ומצוקה, תוך מאבק קשה שיתלווה לאלו. אין ספק שעל רקע הבדידות הנוראית בה שרויים מומו ורוזה – מתחוללת אט-אט התקרבות אנושית, שהופכת לידידות אמיצה ובסופו של דבר לאהבה גדולה מתוך דאגה והזדהות הדדית. מומו לומד מחמיל כי אהבה בין שני אנשים הוא הפתרון הטוב ביותר לבדידות האנושית. הרקע הביוגרפי של מומו מזמן לו חיים של בדידות. הוא לא יודע כלל מי הם הוריו ואין מי שיעזור לו במציאתם. הוא חי עם רוזה ועוד כעשרה ילדים פרועים ומשתוללים, כאשר נשללו ממנו תהליכי הסוציאליזציה הנורמטיביים, המקובלים על בני גילו ותקופתו החיים בבתים רגילים. הוא חווה כאב וסבל עד שהוא מבין שהיחסים ההדדיים בינו לבין רוזה הם התשובה לבדידותו.

        מומו בחיפושיו אחר קשר, בכמיהתו לתשומת לב, בניסיונותיו להתחקות 
     אחר עקבות הוריו – נסוג לילדותו המוקדמת ומתנהג כתינוק פרא: הוא 
     צורח, סובל מכאבי בטן פסיכוסומטיים, עושה את צרכיו בכל הבית. 
          רוזה כמעט ויוצאת מדעתה - צורחת: "זה אושוויץ! זה אושוויץ." (עמ' 11).

   אמו של מומו כמובן לא הופיעה ולכן לא נותר לו אלא לחפש פתרונות אחרים לבדידותו. הוא מאמץ כלב וקורא לו בשם "סופר" (רמז הפוך לנחיתות שלו עצמו), אותו הוא אוהב מאוד.
מומו חש שהוא כל מה שיש לכלב בעולם והוא רצה להבטיח לו חיים טובים יותר. לכן הוא מכר אותו בחמש מאות פרנק, כדי לוודא שלגברת שקנתה אותו יש אמצעים לגדלו כנדרש. לאחר מכן, השליך מומו את הכסף לביוב, ישב על המדרכה ובכה, אך היה מאושר שמצא לכלב בית טוב, כי החיים בביתה של רוזה "אינם חיים לכלב" (עמ' 20) – מציין מומו בהומור השחור האירוני שלו. המעשה של זריקת הכסף מעיד אף הוא על מוסריות נעלה של אוהבים! מומו מכר את כלבו כדי להעניק לו חיים טובים יותר ולא כדי ליהנות בעצמו ובמעשה החריג הזה מופנית גם ביקורת סמויה כלפי רוזה, המטפלת בילדים לא בגלל אהבתה להם, אלא תמורת תשלום. רוזה מזדעזעת עד עמקי נשמתה למשמע הסיפור על זריקת הכסף ולוקחת את מומו לרופא לבדוק האם השתגע. היא חוששת שמומו, שלדעתה נטרפה דעתו, עלול לחתוך לה את הגרון בלילה. הרופא הרגיע אותה.

   ושוב הבדידות. מומו מחפש לו תחליפי אם אחרים. הוא מדמיין בלילות שצלצול נשמע בדלת וכשהוא פותח, מופיעה לביאה שרוצה להיכנס כדי להגן על גוריה. הוא נהג לחלום שהוא קורא בלילות ללביאה הנכנסת ומלקקת לו ולילדים האחרים את הפנים. בבדידותו הכואבת, אפילו הלביאה (חיית טרף צמאת דם), היא אימא אנושית יותר מאמו האמיתית, שנעלמה ונטשה אותו לעולם.

   בהעדר ידידים בני-גילו, יוצר מומו לעצמו ידיד במו-ידיו. הוא לוקח מטרייה, מלביש אותה, מתקין לה מעין ראש עם פרצוף מחייך וקורא לחברו החדש בשם ארתור. מומו והמטרייה ארתור הפכו לצמד ליצני רחוב, המופיעים לשם פרנסה יומית. מומו אהב את ארתור, ישן עמו במיטתו וטיפל בו כאשר נשבר ונזקק לשיפוץ. לאחר שחמיל העיר לו על האיסור ליצור דמות אליל המעליבה את אלוהים, מחק מומו את הפנים של ארתור והותיר לו ראש העשוי מכדור ירוק.
 
   בבדידותו ובמצוקתו, חיפש לו מומו תשומת לב בשיטוטיו ברחובות פריס. הוא משתעשע במשחקי "רולטת כביש" ומפחיד את הנהגים הבולמים בחריקת בלמים כדי לא לפגוע בו. במשחקיו המסוכנים, מרגיש מומו כאדם חשוב, כי במעשיו הרשים את הנהגים המבוהלים. סוף סוף הוא מישהו והנהגים שמים לב אליו.


   נקודת השיא במשבר הבדידות של מומו מתרחשת כאשר יום אחד מופיע אדם חיוור וחולה אנושות, ששוחרר ממוסד פסיכיאטרי, ומציג את עצמו בשם יוסף קדיר וכל רצונו לראות את בנו מוחמד. מומו עומד בצד ומקשיב כיצד החלום עליו חלם שנים מתנפץ לנגד עיניו. הוא עד לחשיפת זהותו המפוקפקת ביותר של אביו ובוחר לשתוק ובכך להכיר ברוזה כבאמו האמיתית, הזקוקה לו מאוד ובוודאי לא ראויה שינטוש אותה עבור אב רוצח שאיבד את שפיותו. כאשר האבא המפוקפק הזה מתמוטט ומת, מתיישב מומו ליד גופתו, מתייסר בבדידותו, מתייחד עם גופת אביו ומעשן את הסיגריה האחרונה שמצא בכיס מכנסיו של אביו ובוכה מהתרגשות על שאיבד מישהו קרוב. אך החיים חזקים מכול: בשומעו צופר של משטרה, ממהר מומו להסתלק כדי להימנע מצרות - וגם זה ביטוי סמלי לבדידות המשתלטת גם על רגע אינטימי יחיד ומיוחד.

   כמי שהתנסה בבדידות אנושה, מגלה מומו רגישות גם לבדידותם של אחרים. הוא מנסה לשדך בין רוזה לבין האדון הקשיש והעיוור חמיל. חמיל דוחה את ההצעה גם מפאת גילו המופלג וגם כי לא יאה בעיניו כערבי להשתדך ליהודייה. הוא אף תוהה מה יעשה עם רוזה לאחר שיתחתנו. מומו משיב: "תרחמו זה על זה, לכל הרוחות, הרי בשביל זה כולם מתחתנים" (עמ' 100). מכאן, שהרחמים ההדדיים בין שני בני-אדם החיים ביחד, הם התשובה לבדידות האנושית.

   מהמישור הרגשי-האישי ברומאן עולה המסקנה כי כאשר הבדידות משותפת לבני-אדם שונים, ניתן להקל עליה באמצעות הזדהות הדדית, התקרבות וחום אנושי ובכך לגשר על פערים גיליים / לאומיים / תרבותיים דוגמת הקשר יוצא-הדופן והמרגש בין רוזה ובין מומו. הקרבה בין עלובי החיים מוכי הבדידות מעניקה להם את צביונם המופלא: בכוחה של האהבה (גם הבלתי-אפשרית לכאורה), להביס את הבדידות!

 המישור החברתי: "כל החיים לפניו" הוא רומאן בעל אוריינטציה חברתית. במרכז היצירה ניצבת גלריה של דמויות שוליים המנהלות חיים עלובים ואומללים במה שמתואר כביב השופכין של העיר פריס. מומו בדרך תיאורו הסרקסטית מזהה את התחלואים החברתיים שממנה צמחו הדמויות ביצירה. את ילדי הזונות – עמיתיו למעון של רוזה, הוא מגדיר כילדים שנולדו משום שאימותיהם לא הספיקו לעשות את ההפלה בזמן, ולכן הם לא היו נחוצים לאיש. כאן נחשפת דמותה האנושית-האצילית של רוזה כאדם וכמחנך.
היא אהבה את ילדיה-חניכיה. לעולם לא זרקה לרחוב ילד שלא שילמו עבורו, שכן ביקשה למנוע ממנו לגדול ולהתחנך בלא אהבה בחסות לשכת הסעד הממשלתית, הידועה לשמצה בטיפולה בילדי הזונות. בכך עולה ביקורת חברתית כנגד הרשויות שעשו את המינימום כדי להשתיק את מצפונן בטיפול באוכלוסיות העזובה של שכונות השוליים בפריס. לא די בכך שרוזה נהגה במסירות אין-קץ כלפי ילדיה הבלתי-משולמים, אלא גם הקפידה להעניק להם חינוך חופשי. היא אפשרה לילדים להתנהג בביתה ככל העולה על רוחם: לשחק, להשתולל ואף להרביץ מכות (כמקובל בבתים רגילים) ובשונה ממעונות אחרים בהם היו נותנים לילדים כדורי הרגעה, נהגה רוזה כאימא טובה ואוהבת כדברי מומו: "... היתה היא בולעת כדורי הרגעה, ואנחנו יכולנו לצרוח או להרביץ מכות, וזה בכלל לא הזיז לה" (עמ' 41). בכך אפשרה רוזה לילדים להתחנך לפי דרכם והיא הקפידה לשמר אצל כל ילד את המסורת והמנהגים המקובלים בדתו – כדי להכינם לעולם המבוגרים בבוא היום.

        הביקורת החברתית באה לידי ביטוי עז בתיאוריו של מומו את הזלזול בחיי אדם כאשר מדובר בכושים, תושבי בלוויל. הסרסור אנד'ה אמדה יכול היה לחסל אנשים ולמשטרה לא היה עניין להגן על מי ש"אינו קיים"... גם ואלומבה הצביע על תופעת הקשישים האומללים החיים בפריס ולא זוכים לשום יחס מצד השלטונות המתנכרים להם בחייהם ונזכרים בהם רק כשריחות צחנת גופותיהם משבשים את סדר החיים התקין.

   היצירה משרטטת  עולם של עלובי-חיים בשולי החברה הפריסאית, אך זהו עולם החושף הרבה חום אנושי, אכפתיות ודאגה לזולת, עזרה הדדית רוחנית וחומרית, ידידות ואהבה תוך כבוד אנושי אל האדם באשר הוא אדם.

 המישור הלאומי: "כל החיים לפניו" פועל גם במישור ההיסטורי-לאומי במובן זה שהוא מטפל בשתי בעיות 'יהודיות' שהטרידו ככל הנראה את הסופר בן העם היהודי: א) השואה וביקורתו הנרמזת על החברה הצרפתית. ב) היחסים בין יהודים לבין ערבים והצעת הפתרון הישראלי בדמות דו-קיום.


   כזכור, רוזה היא ילידת פולין, שמצאה בצרפת מקום מקלט, בטוח כביכול, בעת מלחמת העולם השנייה. לאחר שנכבשה פריס על-ידי הנאצים, גילתה רוזה שהצרפתים משתפים פעולה עם הכובשים, ומסגירים אותה ועוד אלפי יהודים לידי הגסטאפו, המשלח אותם לאושוויץ. בתום המלחמה, כששבה רוזה לפריס, היא מאבדת את אמונה בצרפתים ובממסד הצרפתי. מתוך חרדה כבדה, היא מכינה לעצמה את "החור היהודי" – מקום מסתור למקרה שההיסטוריה תחזור על עצמה. זיכרונות השואה ממלאים את ימיה ואת לילותיה, מחרידים את נפשה ונוטלים את שלוותה. היא נזקקה לכדורי הרגעה כדי להרחיק את חיילי האס-אס שהופיעו תדיר בחלומותיה. כל צלצול פעמון החריד את נשמתה והיא נסחפה לעתים קרובות להזיות שהחזירו אותה אל רציף הרכבת בדרך למותה. אלה הם סיפורים קשים של זוועה אנושית, הרומזים על מצבם הנפשי הלקוי של שרידי השואה שניצלו בעור שיניהם ממחנות ההשמדה. אך גם יותר מכך: משתמעת דרכם אזהרה חריפה מפני העולם האירופי, שאם העזו פעם אחת לרדת לדרגה חייתית ועשו מה שעשו ליהודים, הם עלולים לעשות זאת שוב. יש לציין שאזהרה זו נכתבה על-ידי סופר יהודי, בעל ערכים הומניסטיים, שעמדו בסתירה מזעזעת לצרפת בעלת התרבות הנאורה. אין ספק שמחבר היצירה ביקש להביע אכזבה מן הגרמנים והצרפתים.

   כדי שביקורתו לא תיוותר נטולת פתרון, הוא מסית את ההתרחשות העלילתית לעבר הפתרון הישראלי המפתיע. מומו בנחישותו לעמוד בהבטחתו לרוזה שביקשה למנוע את אשפוזה הכפוי, ממציא בני-משפחה ישראליים שכביכול מצפים לבואה של רוזה כדי לטפל בה בישראל. בכך רומזת היצירה שהמקום הבלעדי והטוב ביותר עבור היהודים הוא ישראל.

   כמובן שלנוכח הפתרון הישראלי, על רקע יחסי הידידות והאהבה בין מומו הערבי לבין רוזה היהודייה, עולה משמעות סמלית הרומזת שייתכנו יחסים אנושיים מופלאים בין שני בני העמים השונים כל-כך: היהודים והערבים. מומו הערבי מבין היטב שישראל היא אפשרות החיים הטובה ביותר ליהודי אירופה, לאחר מה שעשו להם במהלך השואה. מומו מזהיר את בעל-הבית שדורש שכר-דירה עבור החודשים שרוזה לא שילמה, שאם הוא ישלח את רוזה לבית-חולים ואת מומו יסגיר ללשכת הסעד, יהיו לו צרות עם כל היהודים ועם כל הערבים בבלוויל "מפני שלא נתן לנו לשוב לארץ-אבותינו" (עמ' 185).

הניסוח בגוף רבים, מעיד על כוונת הסופר להדגיש כי ישראל היא מולדתם של שני העמים: היהודי והערבי ודו-קיום אמיתי בהחלט אפשרי. מדינת ישראל המצטיירת מן הרומאן הזה היא המקלט היחידי עבור יהודי שארית הפליטה, החיים יחד עם הערבים מתוך אחווה אנושית של כבוד הדדי, ידידות ואהבה. הדוגמה הסיפורית של רוזה ומומו היא בבחינת מקרה פרטי המעיד על הכלל.

 המישור הספרותי-אסתטי: הרומאן "כל החיים לפניו" מעוצב כמונולוג של מומו, הילד הערבי, שכאילו עוטה מסכה של ויקטור הוגו, הסופר הצרפתי המהולל, מחבר הרומאן "עלובי החיים". מומו מספר את קורותיו לגברת נאדין ולחברה ראמון, האוספים אותו לביתם עם מותה של רוזה.
        הרומאן הספרותי מנהל מעין דיאלוג עם אמנות הקולנוע. מומו הנער מבקר את נאדין באולם הדיבוב ושם הוא חושף את אחד הסודות המופלאים של הקולנוע: כשהקול הצרפתי לא נכנס ברגע המתאים לתוך הגרון, מחזירים את התמונות לאחור ומתחילים מחדש. בעיניו של מומו זהו פלא של ממש.
   את אמנות "החזרה לאחור" מעתיק מחבר הרומאן בעזרת דמותו של מומו בן הארבע-עשרה המגיע לביתה של נאדין ופורס את חייו לאחור בתיאור תמונות בטכניקת הפלאש-בק מילדותו במחיצת רוזה. הוא מחייה מחדש את דמותה המופלאה של רוזה, שזה לא מכבר הלכה לעולמה.
   נוסף על כך, הוסיף מחבר היצירה לאסתטיקה האומנותית של הרומאן את התבניות ההומוריסטיות של אמירות אירוניות ותיאורים גרוטסקיים של מצבים המביעים את המסרים ואת הביקורת שבבסיסה.

אמירה אירונית - התבטאות דו-משמעית, שבה הגלוי והתמים שונה, ואף מנוגד, מן הכוונה הסמויה של הדובר. האפקט האירוני הוא לעג העשוי לעורר חיוך וגיחוך אצל הקורא, ויחד עם זאת, כוונתו לרמוז על הצורך בתיקון של מעוות כלשהו. האירוניה נוצרת באמצעות הפער המובלט בין המצוי לרצוי, תוך ראייה חכמה ונוקבת מצד הדובר.


 תיאור גרוטסקי – סיטואציה סיפורית קומית-אירונית, המכוונת לעיוות פני המציאות, לעיקום הטבעי או ההגיוני המקובל. משולבים בה ניגודים קיצוניים המבטאים את האבסורדי במסכת חיים מסוימת ונתונה. מטרת הגרוטסקה היא לבקר ולמחות כנגד עיוותים אנושיים וחברתיים, תוך הבלטת הנלעג והמגוחך בסיטואציה המסוימת, ורמיזה על הדרך שבאמצעותה יתוקן המעוות.

האמירה האירונית היא כלי ביטוי מרכזי של מומו, המשתמש בה הן כמקלט-הגנה מעולם עלובי החיים שבו הוא שרוי והן כנשק מחאה כנגד החברה שבה הוא חי. 

*  על ילדי הזונות החיים במעונה של רוזה: "כל אלה היו ילדים שנולדו מפני שלא הספיקו לעשות את ההפלה בזמן ושלא היו נחוצים" (עמ' 13).

*  על מעשה מכירת הכלב "סופר" שהיה כה אהוב על מומו: "החיים אצל גברת רוזה לא היו בטוחים [...] הזקנה היתה חולה, כסף לא היה לה [...] אלה אינם חיים לכלב" (עמ' 20).

*  על מעמדם של היהודים בחברה הנוצרית-אירופאית: "כפי שסיפרתי לכם, היו לגברת רוזה הרבה תעודות בבית, והיתה מסוגלת להוכיח, אם תערוך המשטרה חיפושים בשביל למצוא אותה, שלא היתה אף פעם יהודייה כבר הרבה דורות" (עמ' 26).

*  על מעמדם של הכושים בחברה של הלבנים בצרפת: "שמענו שכבר הרג כמה אנשים, אבל אלה היו עניינים פנימיים של כושים חסרי זהות, לא צרפתיים, כמו השחורים בארצות-הברית, והמשטרה אינה מטפלת במי שאינו קיים" (עמ' 35).

*  על הגלולה למניעת הריון: "וגם הופיעה הגלולה החוקית להגנת הילד. וצריך היה באמת לרצות ילד" (עמ' 57).

* על השימוש בסמים, הגורמים לחוויית אושר אך מדרדרים את האדם לתהומות המוות: "אבל אני לא נמשך להיות מאושר, אני מעדיף לחיות" (עמ' 64).

*  על אלוהים וחשבון הנפש אודותיו של יהודייה ששרדה את השואה וניצבה מול דילמה דתית: "היא לא פחדה מאלוהים, אבל אמרה שכבר מאוחר מדי, כי מה שנעשה נעשה, ואין טעם שיבוא לבקש סליחה" (עמ' 110).

התיאור הגרוטסקי אינו מסתפק באמירת חיווי בלבד, אלא מעצב סיטואציה סיפורית של ממש:
*  פרשת הכלב "סופר".
*  המטרייה ארתור ועלילותיה.
*  המפגש בין הגברת רוזה לבין יוסף קדיר - השיחה במהלכה הסבירה רוזה כי החליפה בטעות את הזהויות בין מומו הערבי לבין מואיז היהודי.
הראשון גודל וחונך כיהודי והשני – כערבי. מה שמתחיל בהומור גדול, מסתיים באופן טרגי עם התמוטטותו של קדיר ומותו הפתאומי.

סיכום
מומו, גיבור הרומאן "כל החיים לפניו" מתאר בגוף ראשון ובסגנון וידויי את קורות ילדותו במעון לילדי זונות של גברת רוזה. בנימה ישירה ובוטה מספר מומו את סיפור חייו הקצרים: "לא שמו עלי תאריך", "אני מחרבן על החיים" (עמ' 75).  "...גלידת-וניל, שהיתה הדבר היפה ביותר שאכלתי בחיי המזוינים - אני אומר לכם בדיוק מה שאני חושב" ( עמ' 154).

   הרומאן פורס את השקפת עולמו של המחבר בארבעה מישורים שונים:
1. המישור הרגשי-אישי.
2. המישור החברתי.
3. המישור הלאומי.
4. המישור הספרותי-אסתטי.

בתוך כך, מעמידה היצירה דיון בנושאים שונים:
 
1. בעיית הזנות וסבל ילדי הזונות. מזלם הוא שיש נשים כמו רוזה העושה כמיטב יכולתה לעזור לחלק קטן מהם. בעיה זו ממחישה גם את בעיית הזהות: מי אני? למי אני שייך?

2. שתי הבעיות הנ"ל יוצרות את השאלה הגדולה החוזרת מספר פעמים ברומאן: האם אפשר לחיות בלי אהבה? נראה שרק לכאורה אפשר לחיות בלי אהבה. חמיל שיקר למומו כי אפשר לחיות בלי אהבה. הוא שיקר לו כי רצה להשלות אותו ולא להכאיב לו כי ידע שלמומו אין אימא. אבל מומו לא "קנה" את השקר הזה ומייד החל לבכות (עמ' 9).

3. הספר מתאר את תהליך הזיקנה, בעיקר בדמותם של גב' רוזה ואדון חמיל. באמצעות דמויותיהם של מומו, ואלומבה, האחים זעום וגברת לולה, מועלית ביקורת כנגד החברה המתעלמת מזקניה, הנותרים נטושים, תלויים במידת טוב-לבם של הסובבים אותם.

4. אחווה וסובלנות בין הדתות והלאומים - רוזה היהודייה אינה מחשיבה את הזהות הדתית והלאומית (אם כי היא נותנת כבוד לכל דת). ילדים מכל הגזעים והדתות היא אוספת לדירתה. דרכה מועבר המסר של אחוות עמים. מי שסובל כל-כך - רק עזרה ואחווה יוכלו להצילו. אולם מגורלה וזהותה היא אינה יכולה לברוח. אימי השואה רודפים אותה, והיא מרגישה צורך לרדת ל"חור היהודי" שלה. שם היא גם מוצאת את מותה, ולא בבית חולים, (ולא בארץ ישראל... כמו ששיקר מומו כשהגה רעיון גאוני לחלצה מהחברה הדורסנית).

5. מהות החיים - " ... אפשר לאכול חרא כל החיים ולמרות הכל עוד נשאר תמיד מה ללמוד" (עמ' 188). לפי העלילה, מומו נשאר בחיים למרות כל מה שעבר. הוא מתגורר כעת אצל נאדין. יש לו בית חדש. לנאדין ולראמון הוא מספר את סיפורו והוא נראה כמי שכנגד כל הסיכויים: "כל החיים לפניו".

 מקורות

  1. אייגנס, קרולינה. עיון ביצירה 'כל החיים לפניו'". בית-הספר התיכון קריית חיים.
  2. בנימינוב, ישראל. "בשבילי הסיפורת", אורט ישראל, 1994.
  3. גארי, רומן. "חייו ומותו של אמיל אז'אר" (בתוך: "עפיפונים"). עם עובד, 1983.
  4. קרש, שרה. "לראות את קול הלב". האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים.

 

דף ראשי | כתוב לנו | הרשמה | Languages | אלבום תמונות | מועצת תלמידים | נוער עולה | בית הספר | הפנימיה | כפר הנוער